האם אני הורה מגונן מידי?

לפעמים בלילה, כשהילדים שלי ישנים בשלווה במיטות שלהם, אני נושמת לרווחה.

יש משהו ברגעים האלה שמרגיש לי כמו שלווה צרופה. ואז – פתאום – עולה מחשבה: מה יקרה כשהם יגדלו? כשהם יֵצאו עם חברים, ינהגו במכונית, יתמודדו עם העולם שבחוץ, בלעדיי? הלב מחסיר פעימה… ואז אני נרגעת – יש עוד זמן.

אבל ככל שאני מתבגרת, אני מבינה: את השחרור צריך לתרגל. לא ביום אחד. בצעדים קטנים. הראש צריך לחשוב אופטימי, לאפשר להם לטעות, ליפול – וגם לקום. אני אהיה שם. לא כדי להציל, אלא כדי לעודד, לשקף להם את היכולת שלהם, להראות להם שהם מסוגלים.

אני זוכרת את עצמי כשהם היו בני שלוש. הולכת אחריהם בגינת המשחקים, מזהירה מכל תנועה, מחזיקה את הנשימה כשרצו. בבית הייתי עושה בשבילם – שלא יפלו, שלא יכאב, שלא יטעו. מתוך אהבה, מתוך דאגה, מתוך מה שאני הכרתי מבית הוריי.

Photo by Arina Krasnikova: https://www.pexels.com/photo/close-up-photo-of-hands-6338775/

אבל עם השנים הבנתי שחסות יתר ( ידועה גם בשם הורות הליקופטר) – גם כשהיא מגיעה מהמקום הכי טוב – יוצרת תלות. היא נובעת מתוך תפיסה פסימית: העולם מסוכן, יש בו חזקים וחלשים. הילד מרגיש חלש, תלוי, חסר אונים. הוא עלול לפתח חוסר ביטחון עצמי, דימוי עצמי נמוך, תחושת "אני לא יכול לבד – אני צריך שמישהו יעשה בשבילי".

ולפעמים מתבלבלים – בין פינוק לחסות יתר. פינוק זה לעשות בשביל הילד דברים שהוא יכול, כי קל לנו יותר ככה. חסות יתר היא הגנה עודפת, כי אנחנו חוששים שיקרה לו משהו.

אני מכירה את זה היטב על עצמי. גם אני הייתי ילדה כזו. אמא שלי מכוונה טובה ביותר ללא ספק דיברה בשבילי, ליוותה וייצגה אותי, טיפלה בכל מה שצריך עבורי. רק בגיל מאוחר שהיא כבר לא יכלה ולי לא נותרה ברירה התחלתי להתנסות בזה, בצעדים זהירים ובחוסר ביטחון.

אז אני מזכירה לעצמי תמיד– וגם להורים שאני מלווה – שהמטרה שלנו היא לגדל ילדים עצמאיים ובטוחים בעצמם. לא מושלמים, לא בלי טעויות – אלא כאלה שיודעים שיש להם על מי להישען, אבל שהם יכולים גם לבד.

כי בסופו של דבר, אנחנו לא נהיה שם תמיד להחזיק את היד – אבל אם נעשה את זה נכון, הם יידעו להחזיק את עצמם.

והנה סרטון קצת הומוריסטי - ככה נראית חסות יתר :)