איך מדברים עם ילד צעיר על מוות של סבא או סבתא?

לפני כמה שבועות הגיעה אליי אמא יחידנית להדרכה, עם דמעות בעיניים. אמא לילדה בת שנתיים, כחודשיים אחרי שחוותה אובדן – סבתא שהייתה לה דמות מאוד משמעותית וקרובה. מאז שהסבתא נפטרה, הילדה השתנתה: היא הפכה כעוסה, דחפה ילדים בגן, צעקה והרביצה לאימה

"היא לא הייתה כזאת אף פעם", סיפרה לי האמא. והאמת? זה כל כך מובן.

לכולנו קשה אובדן, בגיל הצעיר, ילדים עוד לא מבינים את המושג "מוות". הם חושבים בצורה קונקרטית: אם מישהו נעלם – הוא פשוט הלך ויחזור. וכשהוא לא חוזר, הם מבולבלים, עצובים, וגם כועסים. כי מבחינתם, מישהו שהם אהבו מאוד – פשוט נלקח מהם.

וזה רגע שבו הם הכי צריכים אותנו, ההורים, כל כך.

מה אפשר לומר לילד בגיל הזה? (מנוסח פה בלשון נקבה) "סבתא מאוד אהבה אותך. היא מתה – זה אומר שהגוף שלה הפסיק לעבוד והיא לא יכולה לחזור. היא הייתה מאוד חולה (או מאוד מבוגרת), והרופאים ניסו לעזור, אבל לא הצליחו לרפא אותה. אנחנו לא נוכל לראות אותה יותר, אבל תמיד נוכל לדבר עליה, להסתכל על תמונות שלה, ולזכור אותה בלב שלנו."

ומה לא כדאי להגיד? לא מומלץ לומר שסבא/סבתא "בשמיים" או "רואים אותנו מלמעלה". אמירות כאלה, למרות שהן באות מנחמה, עלולות להלחיץ ילדים – במיוחד בגיל הזה – ולהכניס אותם לבלבול או לפחד שמישהו מסתכל עליהם כל הזמן (אפילו בשירותים/מקלחת).

איך אפשר לעזור להם להתמודד?

• לתת מקום לרגשות: גם אם הם אומרים דברים קשים או מתנהגים באופן חריג – לא למהר להגיב.

• לעודד ביטוי יצירתי: ציור, סיפור, מכתב לסבא/ סבתא.

• ליצור טקס פרידה – להדליק נר יחד, להכין קופסה עם זיכרונות: תמונה, בושם, צעיף.

• להיות שם בעקביות – לחבק, להקשיב, לחזור לשגרה ולתת ביטחון.

בתוך הכאב הגדול, נולדת הזדמנות ללמד את הילד שלנו שיעור עמוק: על רגשות, זיכרון וגעגוע, על אהבה שלא נגמרת, גם כשאדם יקר כבר לא איתנו.